ביהמ"ש המחוזי: מתנה בכסף שוללת פחת

נעם שרעבי, עו"ד ורו"ח

ברון ושות' – משרד עורכי דין

בפס"ד עמ"ה 9037/05 צבאג אפרים נ' פקיד שומה ירו שלים הכיר ביהמ"ש המחוזי בירושלים בעובדה, שאביו של הנישום קנה עבורו ציוד לעסק וקיבל זאת כהסבר לגידול ההון שקבע פקיד השומה לאפרים צבאג (להלן: "אפרים") לאורך שנים. אולם, באותה נשימה, קבע ביהמ"ש (כב' הש' מ. מזרחי), כי היות ואפרים לא החזיר לאביו את הכסף, הרי שהפחת בגין אותו ציוד לא יוכר לו בניכוי.

ומעשה שהיה כך היה: אפרים ניהל עסק של מכבסה ברמות פולין בירו שלים. לאפרים יצאו שומות בגין גידול הון בלתי מוסבר. טענתו העיקרית של אפרים היתה, שגידול ההון מוסבר ע"י תמיכה מסיבית של אביו, אשר לצורך הקמת המכבסה, נרתם למאמץ וסייע לו כלכלית. הסיוע התבטא בכך, שהתשלום לספק הציוד נעשה בהמחאות בנקאיות שהוציא אביו של אפרים ושהועברו על ידו ישירות לספק הציוד למכבסה, חברת "כביס קל", מבלי שעברו דרך חשבונו. אין חולק, כי סכומים אלו לא הוחזרו לאב לעולם.

באותו פסק דין, קיבל פקיד השומה את הוצאות הפחת כפי שנדרשו, אולם בית המשפט, מיוזמתו, כיוון שקיבל כהסבר לגידול את העובדה, שהאב רכש עבורו את הציוד, הורה, לגבי סכומי רכישת הציוד, לערוך תיקון בניכוי לצורך הפחת שנדרש בגין הציוד הנרכש, שכאמור נרכש בכספי האב, ולא להכיר בפחת. קביעה זו מסתמכת על לשון הסעיף לפיו "יותר ניכוי בעד פחת…מן המחיר המקורי שעלה לנישום", ומאחר שאפרים לא החזיר לאביו את כספו הרי שלא עלה לו הציוד ולכן לא יותר ניכוי בשל פחת בגינו. ובלשונה של כב' השופטת:

"אכן, נכונה טענת המשיב, לפיה לא היה ביד המערער לדרוש את הפחת בגין הציוד, אלא אם הוציא את ההוצאה עליו, וזאת על פי קביעתו המפורשת של סעיף 21 לפקודה. בסעיף זה נאמר, כי הניכוי לפחת יחושב מן "המחיר המקורי שעלה לנישום".

קביעה זו, הנצמדת היצמדות דווקנית ללשון החוק, יוצרת מצב אנורמ אלי לפיו לא מוכרות הוצאות שיצאו ישירות בייצור הכנסה. כך למשל לשיטת בית המשפט הנכבד, גם הוצאות שכירות של מפעל או מקום עסק, לא יוכרו כהוצאה, אלא אם הנישום בעצמו שילם עליהם מכיסו, זאת כיוון שסעיף 17(2) לפקודה קובע, כי יותרו כהוצאה "דמי שכירות ששילם שוכר קרקע או בנין שהיו תפוסים בידו לשם השגת ההכנסה". משמע, אם שילם עבורו מישהו אחר את דמי השכירות, ואפילו אם זה אביו שרוצה לעזור לו בתחילת דרכו העסקית, הרי שהוצאות השכירות לא יוכרו לבן.

קביעה זו, כי במידה והנכס שולם על ידי האב ולא על ידי הנישום, לא יותר פחת בגינו, אינה עולה בקנה אחד עם "המבחן הכלכלי"/התכלית הכלכלית, שהרי לכסף אין ריח, ונותן המתנה יכול היה להפקיד את הכסף בחשבונו של הנישום, (כסף, כמטלטלין של יחיד המוחזקים על ידו לשימושו האישי, אינו "נכס" כהגדרתו בסעיף 88 לפקודה), שכידוע אינו חייב במס, ובכסף הזה הנישום היה קונה את הנכס. או באותה המידה היה הבן לוקח הלוואה מהבנק, מחזיר את כספי הרכישה לאב ולאחר זמן מה מקבל את הכספים חזרה מהאב במתנה, ולצורך האבס ורד נגזים ונאמר, שהכספים מוחזרים לבן במתנה לאחר יומיים.

לעומת זאת, אם האב היה רוכש את הציוד, ואחר כך נותן אותו במתנה לבנו, הפטורה ממס לפי סעיף 97(א)(5) לפקודת מס הכנסה, ניתן היה לדרוש פחת בגין הציוד. זאת משום שסעיף 88 לפקודת מס הכנסה כותב בפירוש בהגדרת "מחיר מקורי" – "אם הנכס נתקבל במתנה הפטורה ממס לפי סעיף 97(א)(4) או (5) – יתרת המחיר המקורי של הנכס בעת שניתן במתנה על ידי הרוכש האחרון שרכשו שלא במתנה פטורה ממס; ולענין סעיף 21 יותר ניכוי הפחת כאילו לא ניתן הנכס במתנה".

אלא מה? במקרה כזה הייתה נוצרת בעיה אחרת והיא בעיית קיזוז המע"מ בגין רכישת הציוד, שהרי האב אינו "עוסק" לגדר מע"מ.

ואם נרצה ללכת רחוק יותר, ניתן לקבוע, כי המצב בו הבן לוקח הלוואה מהבנק על מנת להחזיר לאב את כספי רכישת הנכס ולאחר מכן מקבל חזרה את הכספים מהאב במתנה, מהווה "עסקה מלאכותית", שהרי אין כל טעם מסחרי להחזיר לאב כסף ולקבל אותו בחזרה אחרי יומיים, אלא על מנת להכיר בפחת על הנכס – זאת לפי פסיקה נוספת של כבוד השופטת מזרחי בפס"ד טוטנאור (שלים 1), שם נקבע, כי על מנת שעסקה לא תיחשב לעסקה מלאכותית, צריך שיהיה טעם מסחרי בכל שלב ושלב בעסקה.

יצויין עוד, כי לשון החוק בסעיף 21 לפקודה הינה לשון מנדטורית ולא שונתה מאז חוקקה הפקודה.

המסקנה המתבקשת, לאור האמור לעיל היא, כי לאב תהיה בעיה רצ ינית לעזור לבנו להקים עסק בדרך של רכישת ציוד עבורו, וכי כל מהלך כזה יהיה כרוך בקבלת ייעוץ מקצועי.

המאמר פורסם בתאריך שני, ינואר 10th, 2011 בשעה %I:%M %p והוא נמצא תחת הקטגוריות מס הכנסה.